פגשתי אותו השבוע לסושי קטן על הבר, הצצנו ביומן לראות מתי הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו - בול שנתיים.
הוא היה אז בתפקיד בכיר באחד מהקונצרנים הגדולים במשק - 16 שנה הוא היה שם -
הוביל מהפכות הזיז אוגדות - לא לבד - עם צוותים ומזכירות אפילו שירותי כביסה היו לו ובטלפון אחד גם האוטו היה מגיע לשטיפה וחזרה.
וככה איזו תקופה הוא הרגיש שמיצה
ולא נעים לומר
נגמרה האהבה.
כששיתף את החברים שיש לו מחשבות על יציאה
אמרו לו:
"השתגעת" ?
"מה פתאום"?
תישאר בכלוב
זה כלוב
זהב
יום בהיר אני מקבלת טלפון -
"שלום, קוראים לי כך וכך אני 16 שנה באותו ארגון אני רוצה לעשות שינוי ואין לי מושג איך לעשות את זה, את יכולה לעזור לי"?
"בוא ניפגש, נדבר על זה", אני מציעה.
טוב, נכנס גבר גבר - איך אומרים - בולדוזר.
"אז מה, ספר.."
והוא מספר
מה עשה ואיך שינה
וכמה הוא מוערך
ואז הוא מתחיל להתפתל
"אכפת לך שאני אעבור לכורסא השנייה"?
"אפשר עוד מים בבקשה"?
הוא לוקח נשימה , כזו עמוקה, הגונה ואומר -
"תראי זה מרגיש כמו בגידה אבל שמתי לי יעד כדי שלא תהיה לי דרך חזרה"
אני שואלת "יעד למה"?
"יעד להודעה" הוא ענה
וזה הרגע שהגבר גבר הזה מזיל דמעה
ואומר לי תודה
"תודה שעזרת לי להגיד בקול רם שאני בשל להיות סמנכ"ל".
ליוויתי אותו כמה חודשים מאז שאמר בקול רם ועד שקיבל תפקיד סמנכ"ל
התכוננו לראיונות, ספגנו עלבונות
היו שם הרבה לא/ים בדרך
והיה שם אחד
גבר גבר
שלא ויתר
שהיום, שנתיים אחרי שהוא סמנכ"ל
אמר לי תודה
שלימדתי אותו ללכת
כי גם בולדוזר
כשעולה על כביש חדש
מסתבר
שלרגעים
רוצה
שיתנו לו
יד
ושעם השינוי הזה
עדיף לו
לא להיות
לבד.
לחייו!
שבת שלום.
