היא הגיעה אלי בחליפה
כזו שמייד מסגירה, רק שאדע - שהיא בכירה
"טוב , לא סתם אני פוגשת אותך , יש פה קארמה"
"למה" ?
"ראיתי שפרסמת משרה של סמנכ"לית משאבי אנוש שחשבתי שאני יכולה להתאים לה ואז ישבתי לקפה עם קולגה שהציעה לי לדבר איתך ואיך שהיא מעלה את השם שלך , את מתקשרת".
נראה שהתחלנו טוב - גם רצינית (הייתה סמנכ"לית בארגונים גדולים, ראתה עולם שלא לומר עולמות) וגם מאמינה בקארמה.
"תשמעי", היא אומרת, "יש לי קריירה של 30 שנה , עד היום התגלגלתי, תמיד "צדו" אותי, הציעו לי ועכשיו פעם ראשונה שאני מחפשת"..
"טוב, ספרי", אני מציעה - והיא מתחילה..
וככל שהיא ממשיכה אני מגלה :
ש
או שהיא שכחה
או שמשהו קרה
ומה שבטוח
שהיא משעממת נורא
אלוהים שישמור
אם ככה היא מתראיינת
יראו לה את הדלת
אני מחליטה לעזור
"תגידי, יכול להיות ששכחת לעצור?
להגיד לעצמך מה היה שם בין עשור לעשור
ורק דהרת והשגת וחשבת שתהיי שם לנצח
עד שפגשת את הקיר עם המצח?"
"וואו"
היא אומרת
"כמה שאת צודקת
וממש לא פשוט לי להיות המרואיינת"..
טוב, אני מציעה
בואי נחזור להתחלה
"איפה גדלת" ?
אני שואלת
ובאותה שנייה הגברת
משתחררת
ומספרת על הבית שהפך אותה למנהלת
וסוף סוף היא מעניינת
ומתחת לחליפה
מתגלה אשה אנושית
שעשתה והשפיעה
ואיך מנכ"ל אחד שהפציע
הפך את הקערה על פיה
ואז היא היא אומרת
שעכשיו היא מבינה
איך היא שכל חייה ראיינה
הייתה זקוקה
למראה
כדי שתוכל לראות
מה היא עשתה
"על באמת"
וכמה היא לא משעממת
ואני
מה אני אומרת?
זו מיומנות להתראיין
והיום , בשוק של מעסיקים
יותר מתמיד -
כדאי להתאמן ולהתכונן
כי טייטלים יש מלא
אבל עוד אחד.ת כמוך אין.
